שמות פרק יד'

מאת: יעקב אמסלם

פש(ו)ט הפרק:
ה' מצווה את משה לומר לבני ישראל לשוב לאחור ולעצור לפני מקום הנקרא פי החירות, שהוא נמצא בין מגדול לבין הים. כאשר פרעה ישמע על כך הוא יחשוב שבני ישראל כלואים במדבר ולא יודעים לאן להמשיך, וה' יחזק את ליבו כדי שירדוף אחריהם ואז יתנקם בפרעה ובכל צבאו.

משה אומר זאת לבני ישראל וכך

הם עושים, ואכן כשפרעה ועבדיו שומעים על כך הם מתחרטים על ששילחו את בני ישראל ויוצאים לרדוף אחריהם עם כל רכביהם, וה' מחזק את לב פרעה.

מצרים מגיעים להיכן שבני ישראל נמצאים, וכשבני ישראל רואים זאת הם נבהלים ומתפללים אל ה', ואף מתרעמים על משה מדוע הוציאם ממצרים, הרי הם עומדים למות. משה עונה לעם שעליהם להתחזק באמונה בה' ולא לפחד, ה' ילחם במצריים, והפעם זה יהיה סופי.

משה מתפלל. ה' אומר לו: "מה תצעק אלי", לא עת תפילה עכשיו (רש"י) – "דבר אל בני ישראל ויסעו", תגיד לבני ישראל שיתקדמו לים. כשהעם מגיע לשם אומר לו ה': תרים את המטה ותטהו לכיוון הים והים יבקע, וכך בני ישראל יעברו בתוך היבשה שתיווצר. ה' יחזק את לב המצריים שירדפו אחריהם ואז ה' ייתן להם את עונשם. בינתיים, עמודי הענן והאש עברו להיות מאחורי בני ישראל וכך שמרו עליהם מהמצרים והאירו להם בחושך.

משה מטה את ידו לכיוון הים וה' הביא רוח חזקה מאוד שנשבה כל הלילה, מי הים נבקעו ובני ישראל הלכו בתוך הים על היבשה, כשהמים עומדים כחומה מימינם ומשמאלם. המצריים רדפו אחרי בני ישראל וגם נכנסו לים, ובאשמורת הבוקר ה' שולח את עמוד הענן והאש לפגוע במצריים ובכלי הרכב שלהם, והם נבהלים ורוצים לנוס בחזרה. כשעם ישראל עבר את הים, ה' אומר למשה שיטה את ידו שוב על הים והמים ישובו למקומם ויטביעו את המצריים. משה עושה כדבר ה', המים שבים למקומם ומטלטלים את המצריים עד שכולם טובעים ולא נשאר בהם אף לא אחד.

אם כן, ביום זה ה' הושיע את בני ישראל מיד מצרים וזה גרם לעם ליראה ולאמונה שלמה בה' ובמשה עבדו.

מעמיקים מבט:
בפרק זה ניתן ללמוד עיקרון גדול וחשוב בעניין התפילה. הרי למדנו לעיל שמשה רבנו אמר לבני ישראל שיפסיקו לפחד ויתחזקו באמונתם בה', ומיד אחר כך אנו רואים שה' אומר למשה שיפסיק להתפלל. מכאן אנו למדים שמשה גם התפלל, ולכאורה היינו מצפים שמשה, שכולו מלא ביטחון בה' ואין בו טיפת ייאוש, לא יתעסק בתפילה ובתחנונים, אלא יחכה שה' יושיע את העם כמו שהבטיח.

אך טמון כאן יסוד גדול – התפילה אינה ביטוי לייאוש וחוסר יכולת לפעול, אלא תמיד צריך להתפלל, תמיד צריך לעשות את ההשתדלות שלנו, גם כשברור לנו שה' יהיה בעזרנו ויושענו. כך קבע הוא יתברך, שהברכה שהוא רוצה להשפיע עלינו צריכה לעבור דרך ההשתדלות שלנו והתפילות שלנו. יתרה מזו, חז"ל מלמדים אותנו שזו טעות לחשוב שאנו מתפללים משום שיש חיסרון, אלא באמת יש חיסרון כדי שנתפלל, ובלשונם (בראשית רבה מה ד): "ולמה נתעקרו האמהות... שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן".